שטר מטען הוא מסמך המונפק על ידי המוביל הבינלאומי (או סוכנו) כדי לאשר את קבלת המטען למשלוח. שטר המטען מהווה חוזה בין המוביל הימי לבין שוגר המטען. בהתאם לפקודת הובלת טובין בים, צדדים נוספים לשטר המטען הם הנשגר ומי שהמטען הוסב לפקודתו.
בהתאם לפסיקת בתי המשפט בישראל ובמדינות רבות בעולם, שטר המטען מחייב את מקבלי המטען גם אם שמם אינו נזכר בשטר המטען.
לבתי המשפט מגיעות לעיתים תביעות שבהן מקבלי מטען או חברת הביטוח שלהם טוענים כי שטר המטען לא היה מצוי בידיהם ולכן הם לא ידעו את תוכנו. טענות מעין אלו מועלות בדרך כלל במקרים שבהם הטוען מנסה להתחמק מהוראה או תניה הכלולה בתנאי ההובלה שבשטר המטען.
אחד מאותם מקרים נדון בבית המשפט השלום בחיפה.
באותו מקרה הוגשה תביעה על ידי חברת ביטוח של מקבל מטען. חברת הביטוח ביקשה לתבוע את חברת הספנות מכח שטר המטען מבלי שיחולו עליה התנאים שפורטו בצידו האחורי של שטר המטען, אשר כללו תניית שיפוט ייחודית בבית משפט זר.
חברת הביטוח טענה כי חלקו האחורי של שטר המטען אינו מחייב את מקבל המטען (ואותה) מאחר ש"מסמך זה של "תנאי ההובלה" לא היה מצוי ברשותם של מקבלי המטען והם לא ידעו את תוכנו".
בית המשפט השלום בחיפה דחה את טענת חברת הביטוח.
ראשית, בית המשפט קבע כי בצדו הקדמי של שטר המטען לא מפורטים כל "תנאי ההובלה", בהעדר מקום לפרטם במלואם בעמוד אחד, אך ישנה הפניה אל "תנאי ההובלה" ואל העובדה כי הם מחייבים ומהווים חלק מחוזה ההובלה.
ההפניה מופיעה אמנם באופן תמציתי, ובכתב קטן, כמקובל בשטרי מטען, וכמתבקש מאופיו של שטר מטען כמסמך שעליו לפרט בראש ובראשונה "תנאים מיוחדים" של פרטי ההתקשרות (שוגר, נשגר, מטען, וכו'), אולם היא ברורה די הצורך, ואין כל אפשרות כי צד לשטר המטען יוכל להימנע מן המסקנה המתבקשת כי בצד התנאים המיוחדים המפורטים בצדו הקדמי של שטר המטען, חלים גם "תנאים כלליים" שאינם מצויים בצד הקדמי אך מהווים חלק מחוזה ההובלה.
שנית, בשים לב לכך שתנאי ההובלה פורסמו באתר האינטרנט של חברת הספנות, קבע בית המשפט כי טענות התובעת כי לא היתה מודעת לקיומן של התניות המשפטיות הכלולות ב"תנאי ההובלה": "לא קראנו אותן, ולא הסכמנו להן" – אינן יכולות לסייע לה, שכן, כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, "צד לחוזה שלא טרח לעיין בתנאים כלליים אליהם מפנה החוזה, אף שיכול היה לעיין בו, לא יוכל להלין אלא על עצמו".
עוד נקבע כי "אין זה משנה אם "תנאי ההובלה" מופיעים על גבי צדו האחורי של שטר המטען, כפי שהיה נהוג במקרים אחרים בעבר, או שהם מצויים במסמך נפרד, שהחוזה מפנה אליו, ובלבד שניתנה האפשרות לעיין בהם, וזהו המבחן העיקרי שיש לגזור מן הפסיקה הענפה שניתנה בהקשר זה בעבר".
עוד נקבע כי אילו התובעת היתה מוכיחה כי במועד עריכת שטר המטען תנאי שטר המטען לא פורסמו בפועל באתר האינטרנט של חברת הספנות, היה מקום לשקול את הקביעה ו/או לערוך בירור עובדתי, אולם התובעת לא הוכיחה זאת:
"המצהיר… טוען כי "תנאי ההובלה" לא נמסרו לחברה, כי החברה לא קראה אותם, לא היתה מודעת להם, ולא הסכימה להם. אך הוא איננו טוען כי התנאים לא עמדו לעיון אנשי החברה. משכך, לא הוכח כי "תנאי ההובלה" לא עמדו לעיונה של מקבלת המטען, והמסקנה המתבקשת היא כי ככל שמקבלת המטען אכן לא היתה מודעת ל"תנאי ההובלה" כנטען … הדבר נבע מבחירתה שלא לעיין ב"תנאי ההובלה" שעמדו לעיונה. אין הבדל של ממש בין צד לשטר מטען אשר נמנע מלעיין ב"תנאי ההובלה" המופיעים מצדו האחורי, לצד לשטר מטען אשר נמנע מלעיין בתנאי ההובלה המופיעים באתר אינטרנט של המוביל הימי."