תביעות לשון הרע

למשרדנו ניסיון של מעל 15 שנים בייצוג תובעים ונתבעים בתביעות מכח עוולת פרסום לשון הרע מכח חוק איסור לשון הרע. אם הוגשה נגדך תביעת לשון הרע, או ששמך הטוב נפגע על ידי פרסום של אדם אחר, עמוד זה מיועד עבורך. בעמוד זה תקבל את הבסיס הדרוש בכדי להבין מה מהותה של תביעת לשון הרע.

הזכות לחופש הביטוי, הזכות לשם טוב ונקודת האיזון ביניהן

דיני לשון הרע משקפים איזון בין שתי זכויות מנוגדות בעלות חשיבות רבה הנגזרות מזכות חוקתית המכונה בשם "כבוד האדם".

מהצד האחד, הזכות לשם טוב: הזכות לשם טוב היא זכות רחבה שנועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית. השם הטוב של אדם עשוי לחרוץ את גורלו ולקבוע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו ירצו בחברתו או שיפנו לו עורף.

מהצד האחר, הזכות לחופש הביטוי: חופש הביטוי הוא חלק מזכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. בנוסף, הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי המותנה באפשרות ללבן בגלוי בעיות ולהחליף דעות עליהן בצורה חופשית. הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי מנוגדות זו לזו פעמים רבות. הקביעה שביטוי מסוים פוגע בשם הטוב מגבילה את חופש הביטוי, ולהיפך.

'נקודת האיזון' הראויה בין זכויות אלו היא תחום אפור שמוכרע בכל מקרה לפי הנסיבות הספציפיות שלו. בין השיקולים שישקול בית המשפט את מידת העניין הציבורי של הפרסום.

בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע 

בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע נערכת ב-4 שלבים:

בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע;

בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק איסור לשון הרע, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי ולפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, ובשים לב למידת העניין הציבורי שבפרסום;

בשלב השלישי, וככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק איסור לשון הרע, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע;

בשלב הרביעי, וככל שלא קמות הגנות הנזכרות בחוק איסור לשון הרע, ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין.

שלב ראשון: האם הפרסום מהווה "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע? 

בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, "פרסום" הינו "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". הסעיף מוסיף וקובע חזקות, שהן דרכי פרסום שיראו בהן פרסום לענין החוק – האחת, דרך פרסום שהיתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; השניה, דרך פרסום שהיתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

שלב שני: האם הפרסום מהווה "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע? 

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כך:

1. לשון הרע מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

ההגדרה בסעיף 1 לחוק כוללת ארבע חלופות של מצבי דברים המהווים לשון הרע. החלופה הראשונה, היא "חלופת הסל", נוגעת לפרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולהפחית את ההערכה שנרכשת לו בקרב הבריות. חלופה זו הוגדרה בכנסת, עת הובא החוק המקורי לקריאה שנייה ושלישית, בתור "התמצית של לשון הרע". שלוש החלופות הנוספות מונות ביטויים פרטניים שנופלים בתחום ההגדרה של לשון הרע.

בבחינת השאלה אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מדובר במבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה".

בהתאם לסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "דרכי הבעת לשון הרע", אין זה משנה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

כלומר, לשון הרע עלולה לנבוע מן הפרסום באחת משתיים: כאשר היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר על פניו הפרסום תמים, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני.

שלב שלישי: האם הפרסום זוכה להגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע? 

גם כאשר נקבע כי פרסומים מסוימים אכן עולים כדי לשון הרע, עשויה איזו מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע – שהנטל להוכיח את קיומן הוא על המפרסם – הנתבע – לשלול את האחריות בגין הפרסום.

חוק איסור לשון הרע מבחין בין כמה סוגי הגנות: הגנות מוחלטות (פרסומים אשר אף שיש בהם לשון הרע, הם מותרים), הקבועות בסעיף 13 לחוק; הגנת "אמת הפרסום", המוענקת למפרסם שיוכיח את אמיתות הפרסום וכי היה עניין ציבורי לפרסם את הדברים (סעיף 14 לחוק); והגנה הנוגעת לפרסום שנעשה בתום לב (סעיף 15 לחוק).

ההגנות השונות משקפות אינטרסים חברתיים שונים, ובכל אחת מהן באה לידי ביטוי נקודת איזון שונה בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי על רבדיו השונים (ראו למשל עניין שרנסקי, פסקה 16).

שלב רביעי: שאלת הסעד ודרכי ההתמודדות עם הקושי הראייתי

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים [...] לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944".

סעיף 60 לפקודה זו, ונוסחו הנוכחי - סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי פיצויים יינתנו בגין נזק שסבל התובע שנבע במישרין מעוולת הנתבע; וכי פיצויים בגין נזק ממון ייפסקו אם התובע תמך טענותיו לנזק זה בתשתית עובדתית מתאימה. העולה מסעיף זה, בהתאמה לענייננו, הוא כי נפגע מלשון הרע יזכה בפיצויים מקום שבו קיים קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק. נזק לצורך עניין זה הוא "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" (סעיף 2 לפקודת הנזיקין).

שלוש תכליות עומדות ביסוד פסיקת פיצויים לנפגע מעוולת לשון הרע: הראשונה – התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע. בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו; השנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר"; השלישית – התכלית העונשית הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע.

בפסיקת הפיצויים מביא בית המשפט בחשבון גם את האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ואת ההשלכות האפשריות של שיעור הפיצויים שייקבע על מידת הפגיעה בכל אחת מהזכויות.

באופן טבעי, קיים קושי בהערכת נזק לא רכושי שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, קושי הנובע מהבעייתיות שבהצגת ראיות להוכחת הנזק שנגרם לשם הטוב של הנפגע, קל וחומר לכימותו.

דרך אחת להתמודד עם הקושי הראייתי מצויה בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, לפיו רשאי בית משפט להשית פיצויים בסכום של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבתי (או כפל הסכום אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א(ג) לחוק). סעיפים אלה משקפים את התכלית החינוכית והתכלית העונשית של חוק איסור לשון הרע. הדגש בהן על הרתעת מוציאי לשון הרע פוטנציאליים, ולא על ריפוי נזק שנגרם בפועל לנפגע.

דרך נוספת להתמודד עם הקושי הראייתי היא חיוב המפרסם בפיצוי על פי הערכה. בהתאם לפסיקה קיימת חזקה כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע. לפי חזקה זו יעריך בית המשפט את הנזק ויקבע פיצויים מתאימים בהתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום.

הוגשה נגדך תביעת לשון הרע? שמך הטוב נפגע בפרסום שנעשה על ידי אדם אחר? צור עמנו קשר וקבע פגישת ייעוץ ראשונה ללא תשלום.