תקנון חברה הוא חוזה בין בעלי המניות לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין החברה (סעיף 17(א) לחוק החברות התשנ"ט-1999; ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות פ"ד מה(4) 529, 546 (1991) (להלן: "עניין פרי העמק")).
אופיו החוזי של התקנון מכפיף אליו את הצדדים לו.
בנוסף, לתקנון החברה גוון "חוקתי" שכן הוא מסמך הבסיס של החברה, הוראותיו קובעות את אופי החברה ואת הזכויות והחובות של בעלי המניות בה (ד"ר יורם דנציגר הזכות למידע אודות החברה 94 (2000)):
"למתאגדים בחברה ניתן מכוח חוק החברות חופש חוזי לעצב את תקנון החברה, המהווה את חוקתה הפנימית של החברה, לפי ראות עיניהם, ולקבוע באמצעותו את הזכויות והחובות של בעלי המניות בחברה כמו גם את דרך פעולתם של האורגנים השונים בחברה, זאת בכפוף כמובן, להוראות הקוגנטיות שבחוק"
משמעות הדברים היא שמשנקבעה בתקנון החברה הוראה מסוימת, אין לחברה עצמה או לדירקטוריון שלה כל סמכות לפעול בניגוד להוראה הזו.
על כן, כל עוד התקנון עצמו לא מורה אחרת לא יכולים החברה או בעלי המניות האחרים לפול על דעת עצמם בניגוד לאמור בו.
מאחר שהתקנון הוא למעשה חוזה בין בעלי המניות לבין עצמם ובין בעלי המניות לחברה, פרשנות תקנון כפרשנות חוזה (ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדיש תוכנה בע"מ (המימד הרביעי תוכנה בע"מ) ואח' פ"ד נב(5) 673, 688-686 (1998)).
בהתאם לכך, בדומה לחוזה פרשנות תקנון תיעשה לפי אומד דעתם של הצדדים לו (חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.