ישנם מקרים רבים שבהם רשויות ציבוריות מסרבות לגלות פרוטוקולים של דיונים פנימיים בטענה כי על פי חוק חופש המידע מדובר שבמידע שאין חובה לגלות. תשובות הרשויות ניתנות לרוב ללא נימוקים או פירוט, ומבלי שהרשות מצביע על טעם מיוחד נוסף שבגינו היא סבורה כי אין לגלות את המידע.
במאמר זה נסקור בקצרה את הפסיקה הקובעת כי רשות ציבורית אינה יכולה להימנע אוטומטית מגילוי דיונים פנימיים. על הרשות מוטלת חובה להצביע על דבר מה נוסף ועל טעם מיוחד שבגינו היא סבורה כי לחייב אותה בגילוי המידע.
עקרון היסוד – חובת הרשות הציבורית לגלות מידע
עקרון העקרון היסודי הוא שעל הרשות שמסרבת לגלות מידע מוטל להראות ולהוכיח מדוע מתקיימים לדעתה נימוקים שמצדיקים את אי-גילוי המידע.
חופש המידע הוא אחד האמצעים להבטחת זרימתו של מידע שהינו חיוני לקיומה ולהבטחתה של דמוקרטיה, וכן לקיומה של ביקורת אמיתית על זרועות השלטון. הזכות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר הדמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו של אדם בכל תחומי החיים.
סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע, כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". בסעיף 2 לחוק מצויה הגדרה המפרשת את המושג "מידע", ולפיה מדובר ב"כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב".
מכאן, שהזכות לחופש המידע עומדת לאזרחי ותושבי ישראל, הזכאים לקבל כל מידע המוחזק בידי הרשות הציבורית.
עקרון היסוד האמור נקבע עוד בטרם חקיקת החוק. למשל, בג"ץ 337/66 פיטל נ' ועדת שומה, פ"ד כא(1) 69, 73-72:
"כל 'הסודיות' הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חפשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר […] רק מנימוקים כבדי משקל יכולה הרשות לטעון חיסוי למסמך מסוים, והטוען חיסוי – עליו הראיה."
(דוגמאות נוספות: עע"ם 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן ואח' (6.9.06) בפסקאות 11 ו-12 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל; עע"ם 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 470 (2003); עע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד ס(4) 217, 233-231 (2006); עע"ם 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (1.2.06) בפסק-דינו של כב' השופט (כתארו אז) ריבלין; ועע"ם 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' סגל (19.6.11), בפסקה 16 לפסק-דינה של כב' השופטת נאור).
גילוי דיונים פנימיים על פי חוק חופש המידע
ס' 9 לחוק חופש המידע קובע כי יש מידע "שאין למסרו או שאין חובה למסרו". בין היתר נקבע כי "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהם או יועציהם" הוא מידע שהרשות הציבורית "אינה חייבת למסור".
העדר חובה למסור מידע איננה מקבילה לפטור מחובת המסירה. העדר חובה עליו מדבר סעיף 9 לחוק, מגביל את חובת המסירה האוטומטית ומשמעו הוא כי על הרשות להפעיל שיקול דעת, בין היתר בשים לב "לעניינו של המבקש במידע… וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע" (ס' 10).
החריג הנוגע להתייעצות פנימית נמנה על הקבוצה שאינה חייבת בגילוי. זוהי קבוצה שאינה חסינה מפני הגילוי. החריג רק מוציא את המידע מקבוצת המידע המחויב בגילוי בלא שיקול דעת. על כן זהו חריג יחסי. על הרשות להצביע על טעם המחייב מניעת פרסום ביחס למידע זה.
לא די בכך שהרשות תקבע כי המידע ממוין כהתייעצות פנימית. ההתייעצות הפנימית מהווה תנאי ליכולת הרשות להימנע ממסירת המידע, אך אין היא בבחינת תנאי מספיק. על הרשות להצביע על דבר מה נוסף, אשר מאפשר את הסירוב.
בעת"מ (ים) 295/01 הארץ נ' הממונה על חופש המידע במשרד הבריאות נקבע ש"העובדה שהמידע הינו בעל אופי פנימי איננה מובילה, באופן ישיר, לחיסויו". יש צורך להצביע על כך שעלולה להיגרם פגיעה בפועל כתוצאה מחשיפת המידע. לא די בעניין זה בהשמעת השערות או ספקולציות. כב' השופטת ארד הבהירה שם, בהקשר זה, כי יש להניח שחברי ועדה בעלי שם בתחום עיסוקם לא יושפעו מלחצים כאלה ואחרים ויוכלו להביע דיעה אמיתית וכנה גם ביודעם כי דעתם חשופה לביקורת מקצועית וציבורית.
דוגמה נוספת היא ה"פ 303/96 אגודת המים השיתופית בכפר ברנדס נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, שבו נקבע שהפומביות היא אמצעי חשוב למניעת קנוניות ועיוותי דין, ואין מקום להנחה כי חברי וועדות אינם יכולים להשתחרר מלחצים או מפזילה למחיאות כפיים או שריקות בוז של ההמון.
כדוגמה נוספת, בה"פ (ת"א) 1635/00 הוצאת עיתון הארץ נ' משרד המשפטים נקבע:
"מגמת בית המשפט תהיה, בדרך כלל, לאפשר גלוי מידע רב ככל האפשר לציבור אף אם אין הרשות הציבורית חייבת לעשות כן, או "פטורה" מכך, על פי הוראות ס' 9 הנ"ל, אלא אם כן הוא ישתכנע כי גלוי כזה עלול לשבש את פעולתה או תפקודה התקין של הרשות הציבורית או יפגע בזכות לפרטיות של פרט זה או אחר. גם אם ישתכנע בכך, ישקול בית המשפט באם העניין הציבורי שיש בגילוי המידע "גובר או עדיף" על טעמי ההתנגדות לגילוי, היינו פגיעה כזו או אחרת בזכויות או האינטרסים הנ"ל, עליהם ביקש המחוקק להגן."
לסיכום, רשות ציבורית אינה יכולה להימנע אוטומטית מגילוי דיונים פנימיים. על הרשות מוטלת חובה להצביע על דבר מה נוסף ועל טעם מיוחד שבגינו היא סבורה כי לחייב אותה בגילוי המידע.