מהי "השפעה בלתי הוגנת"?
סעיף 30 לחוק הירושה מונה חמש עילות לבטלותה של הצוואה, וביניהן העילה של השפעה בלתי הוגנת.
סעיף 30 לחוק הירושה בא למנוע מתן תוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי תכתיב של האחר, כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו ושהכתיב לו למעשה את תוכנה.
באחד המקרים ציין בית המשפט העליון כי:
"…. קיימים מקרים שבהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכול, והכול תלוי במידת התלות, וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. … ויש שמצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או היעדרות של השפעה בלתי הוגנת. יש לבדוק נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לאור המבחנים המפוזרים לאורך הפסיקה כאשר המטרה היא להגיע לחקר צפונותיו של המצווה ולעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית".
יש לבחון האם אותה השפעה גרמה לכך שהוראת הצוואה אינה משקפת את רצונו העצמאי של המצווה אלא את רצונו של האחר שכפה אותו עליו, אף אם המצווה לא פיתח תלות בנהנה.
הנחת המוצא על פי חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. על כן, הנטל להוכיח שהצוואה בטלה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על מי שמתנגד לצוואה בעילה זו.
על הראיות המבססות את העילה להיות משמעותיות ולא די בהעלאת חששות בלבד להשפעה בלתי הוגנת. העלאה של סברות וחשדות בלבד לא תביא לביטולה של הצוואה.
יחד עם זאת, עשויות להתקיים נסיבות מיוחדות שבהן יתהפך נטל ההוכחה, במקרים שבהם "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת ….".
הביטוי לכך הינו גמיש ומתמלא תוכן עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
מבחני העזר לבדיקת השפעה בלתי הוגנת
בפסיקת בתי המשפט הוכרו מספר מבחני עזר עיקריים לבדיקת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
א. תלות ועצמאות:
השאלה שעל בית המשפט לבחון היא האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי, הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה השכלית-הכרתית.
ככל שהמצווה היה יותר עצמאי משתי הבחינות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיומה של תלות המצווה בנהנה, והוא הדין – להיפך.
גם אם יוכח כי המצווה היה תלוי מבחינה פיזית בנהנה, אין די בכך וככל שיוכח כי באותה עת, היה המצווה עצמאי מבחינה שכלית-הכרתית, לא יהיה בתלות הפיזית כדי לגרוע מעצמאותו של המצווה.
את שאלת עצמאותו של המצווה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך בהדגש על בחינת מצבו במועד עריכת הצוואה.
ב. תלות וסיוע:
אם יוכח שהמצווה אכן לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת תלותו של המצווה באותו סיוע שניתן לו.
בהקשר זה, יש לבחון אם המצווה הסתייע גם באחרים, שכן הדעת נותנת, שבמצב זה, מידת תלותו בכל אחד מהם, הינה מטבעה קטנה יותר באופן שמתמעט החשש להיווצרות תלות המגיעה עד כדי שלילת רצונו.
ג. קשרי המצווה עם אחרים:
יש לבחון האם למצווה היה קשר עם אחרים זולת הנהנה. ככל שיוכח, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו בנהנה.
ד. נסיבות עריכת הצוואה:
מבחן זה בודק למעשה את מידת מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה אשר לא הגיעה לכדי השתתפות בעריכתה ושיש בה כדי לעורר חשש לאותה השפעה בלתי הוגנת.
בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל, קמה חזקה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הראיה על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה. הוא זה אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מתוך "תכתיב" של האחר.
אך יובהר כי נטל השכנוע בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד, גם אם כשל מבקש הקיום בהבאת ראיות לסתור.