מהי עוולת לשון הרע?
על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, "לשון הרע" היא ביטוי על אדם (כולל תאגיד) שפרסומו עלול –
- להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
- לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
- לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; או –
- לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו ("מוגבלות" היא לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית);
- "פרסום", לענין עוולת לשון הרע, יכול להיות בעל פה או בכתב, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. לפי החוק רואים כפרסום לשון הרע כל פרסום אשר היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; או – פרסום שנעשה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
המבחן לבחינת לשון הרע – מבחן אובייקטיבי
באופן כללי, נקודת המוצא לבחינת קיומה של לשון הרע היא שאלה נורמטיבית. הדגש בהקשר זה הוא על מבחן אובייקטיבי. לעניין זה נפסק, כי "…יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת… יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004)).
בהקשר זה, השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002).
כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע.
בדיקת הפרסום בכללותו או פירוק הפרסום לביטויים?
בפירוש הביטויים הנדונים יש מקום להידרש לפרסום בכללותו: "משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה השימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06), בפסקה 24).
בה בעת, יש להתייחס באופן ספציפי לכל אחד מן הבטויים. הפירוק של הפרסום הכולל לביטויים כאמור "חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו" (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס (4)13 (2005), בפסקה 7 לפסק הדין).